אנורקסיה

נעמה היא תלמידה בכיתה י' הסובלת מהפרעות אכילה. במהלך הבלוג ניתן לראות כתבות של רופאים מומחים, רופא משפחה, ואפילו את נעמה עצמה כותבת על תחושותיה והרגשותיה.. כנסו ותשכילו :]

Sunday, March 26, 2006


כתבה 3: תפיסות מעוותות

לאנשים שסובלים מהפרעות אכילה יש לרוב תפישות מעוותות בכל מה שנוגע לגופם ולאישיותם. כמו: "מה אני חושב על עצמי... אני שמן... זה מגיע לי... זו רק אשמתי... לא מגיע לאחרים שתהיה להם הפרעת אכילה, אבל אני שונה..."
נפוץ מאוד בקרב הסובלים מהפרעות אכילה, שיהיו להם תפיסות מעוותות לגבי עצמם - מתונות או קיצוניות. מה שהם רואים במראה זו אינה המציאות, וכאשר הם משווים את עצמם - פיזית או אישיותית - לאחרים, הם שיפוטיים באופן קיצוני כלפי עצמם. אדם שסובל מאנורקסיה יכול לראות מישהו אחר ולחשוב לעצמו: "הלוואי והייתי יכול להיות רזה כמוהו", בזמן שבמציאות הוא רזה אף יותר ממנו. הם יכולים לרצות להיות חכמים, משעשעים ונדיבים כמו מישהו אחר שהם למעשה משתווים אליו - השורה התחתונה היא שהם אינם יכולים לראות את יתרונותיהם ואת היופי שבהם, במיוחד בהשוואה לאחרים, בגלל ההערכה העצמית הנמוכה שלהם.
דוגמא טובה לעיוות בתפיסה היא החשיבה בשחור ולבן... המחשבה שמצבים או הרגשות רעות הן סוף העולם, ומצבים או הרגשות טובות מאירים כמו השמש. אין יציבות או מחשבה על משהו באמצע, אלא חילופים נוקשים בין קיצוניות אחת לשנייה. מתווספת לכך התנהגות לא רגילה, אשר לא בסדר לאחרים, אבל בסדר לאדם שסובל מהפרעת האכילה. דוגמא לכך היא: "כשאני אוכלת אני בסה"כ בן אדם נוראי ומגיע לי למות, אבל כשאני לא אוכלת אני הילדה הכי טובה בעולם".
פעמים רבות, נשים וגברים הסובלים מהפרעת אכילה לוקחים על עצמם בצורה לא הוגנת את מה שקורה סביבם. למשל: אם במהלך שיחה קבוצתית מישהו קם והולך לשירותים, הם חושבים לעצמם: "הוא עזב משום ששוב נהגתי בטיפשות". ישנה גם ההרגשה ש- "כולם שונאים אותי", ו- "הם נשארים רק מפני שהם מרחמים עלי או שהם רק מנומסים". מחמאות נתפסות כמחוות נימוסיות, ולא כמשהו אמיתי, ובדר"כ נתקלות בהערה מזלזלת כלפי עצמם. למשל: מישהו מחמיא להישגים של הסובל, והתשובה היא: "נו באמת, אני כזה טיפש. היית צריך לראות איך פישלתי בשבוע שעבר...".
אנשים שסובלים מהפרעות אכילה נוטלים על עצמם משא לא הוגן של אחריות על העולם סביבם. הם עשויים להרגיש אחראים על הפיכת העולם למקום טוב יותר, לרצות לרפא את הבעיות של כולם, וכאשר אינם מצליחים - להעניש את עצמם ע"י הערות ומעשים של שנאה-עצמית. לעיתים קרובות יש צורך חזק לשלוט בחיים של עצמם ושל אנשים סביבם. כאשר אינם יכולים, הם מרגישים שזה לא הוגן,
ומוציאים את זה על עצמם.

האשמה-עצמית יכולה להיות צד נוסף. בלי הפרעות האכילה מאשימים את עצמם על כל דבר רע שאי-פעם קרה להם, ומאמינים שבדרך כלשהי זה מגיע להם. כלומר: "ההורים שלי התעללו בי משום שהייתי ילד נוראי". בניגוד לכך, הם יכולים גם להאשים את האחרים בכל, ולא לקחת שום אחריות על חייהם.
לאנשים עם הפרעות אכילה מאד קשה להיות אופטימיים לגבי כל צד של המצב או של חייהם. כל דבר נראה שלילי בדרך זו או אחרת, או שהם רק מתמקדים בשלילי. בהשוואה לאחרים, כשמישהו אחר השיג משהו ונחשב להצלחה, כשזה נוגע להם והשיגו את אותו הדבר, הם יגיבו בשלילה ובמחשבה על איך יכלו לעשות זאת טוב יותר. למרות שהעולם אינו נתפס כמושלם ואין להם ציפייה שהאחרים יהיו כאלה, לאלה שסובלים מהפרעות אכילה יש ציפיות גבוהות לשלמות מעצמם.
בסופו של דבר, אחת מהתפיסות המעוותות המשמעותיות ביותר של אנשים עם הפרעות אכילה היא ש-"החיים יהיו טובים יותר ואני אהיה מאושר, כאשר אוריד במשקל". יש תחושה מוטעית של שליטה, שמושגת בעזרת הרעבה או הימנעות. במציאות השליטה ש"מושגת" באמצעות הרעבה אינה מושגת, אלא רק בתפיסתו של הסובל. אלה הסובלים מהפרעות אכילה עשויים לחשוב שאין שום אור בקצה המנהרה של הפרעות האכילה ובמציאות, האור היחידי האמיתי בא עם ההחלמה.

1 Comments:

  • At 12:04 PM, Blogger miki cohen said…

    עבודה ממש מצויינת ! קראתי אותה כמו סיפור מתח .הכתיבה שלכן ממש טובה גם מבחינה ספרותית (לעניות דעתי) וגם מבחינה מדעית.
    ציינתן מגוון מקורות מידע אין ספק שציון 100 הוא אפילו קצת מעט מידי .

     

Post a Comment

<< Home